מה קרה ל-B12 והחתול?

חתול מתכונן לקפוץ בין שני צינורות בסטריי.

צילום מסך: אנאפורנה / קוטאקו

לִסְטוֹת, משחק הרפתקאות פוסט אפוקליפטי על חתול, מצויין בעיקר. שניים מאיתנו ב קוטאקו לאחרונה מופעל דרך הפאזלים שלוזולל את שלה סביבות פוסט-אפוקליפטיות צפופות ומסתוריות ובאופן כללי נהנה לחיות בחוץ הפנטזיה הכוחנית של משחק תפקידים של חתול. ואז פגענו בקרדיטים. ברור שהיינו צריכים לדבר.


ארי נוטיס: ג’ון, שנינו סיימנו לִסְטוֹת. תגיד לי: האם הסיום נחת בשבילך? או שמא זה…סטה ממה שהפך את שאר המשחק לגדול כל כך?

ג’ון ווקר: ידעתי שאנחנו רק במרחק שפם ממשחק מילים. לא, הייתי אומר מהניסיון שלי לִסְטוֹת היה קו אלכסוני ישר, שמתחיל גבוה, ואחר כך הולך ויורד עד הסוף הנורא לחלוטין.

ארי: אני לא ממש אותו הדבר – יותר רמה ממש גבוהה שנפלה בצוק בקצהו – אבל אני מסכים לגמרי, הסוף הזה נורא. למעשה הייתי צריך להזהיר אנשים IRL: זה כל כך עצוב!

John: And yet, I’ve had so many people so furiously tell me off for מציע את הסוף שוכח לגמרי כל הסיבה ששיחקתי את המשחק. אבל אני כן חושב שהרבה מזה הוא חוסר נכונות להודות ש-Sim החתול היפה כבר מזמן הפך לעוד משחק רובוט אפור מגוף שלישי, אז ההגנות מול המציאות כבר גבוהות מאוד.

ספוילרים עוקבים אחרי לִסְטוֹת.

באנר צהוב מונע מהקוראים לראות בטעות ספוילרים על הסוף של סטריי.

ארי: אה, כן, הבלוג הזה די שפשף את הפרווה של כמה אנשים לאחור, לא? אבל כן, כל הסיבה לשחק לִסְטוֹת זה די פשוט: אתה רוצה לאחד את החתול עם החברים שלו. ואתה עובר את כל ההרפתקאות האלה – כולל קטעי הירי של רובוטים, שעל יתרונותיהם אנחנו לא מסכימים אבל בצורה שאני לגמרי מכבד את דעתך לגביה – רק כדי לא לקבל אפילו מושג שהוא רואה את החברים שלו שוב. זה סוף מוזר מאוד למשחק שאחרת כל כך עסוק בתקווה.

ג’ון: הם אפילו לא רק חברים, נכון? הם אחים שאוהבים אחד את השני. הם המלטה נטושה של חתלתולים, ניצולי אפוקליפסה, ואז אחד ממספרם נופל. זה מגדיר משחק שמתמקד, כמובן, באופן ייחודי לחזור אל האחים והאחיות שלך. ובמקום זה זה כאילו הם פשוט שכחו לגמרי. הם הסתבכו באיזה קורבן חסר משמעות לחלוטין.

B-12 מדבר תוך כדי ריחוף מעל מחשב ב-Stray.

צילום מסך: אנאפורנה / קוטאקו

ארי: כֵּן! בשביל משחק על חתול, הוא נקלע יותר מדי לדרמה סביב אדם. האם אתה קונה ש-B-12 הוא באמת האדם האחרון שחי? ויותר חשוב, קנית שהוא יהפוך פתאום לזנב (סליחה, סליחה, אני לא יכול להתאפק) ויחליט, תוך כמה דקות, שלא כדאי להמשיך כל זכר לאנושיות?

ג’ון: ובכן, הוא תודעה אנושית לכודה במכונה. זהו מחוז עיר קטן אחד, כך שלכל מה שאנחנו יודעים אולי יש מיליוני בני אדם שחיים באושר במקומות אחרים בסין, או בשוודיה, או בנגלדש או אוסטרליה. וכל זה לא מסביר את הרציונל מאחורי “הקרבתו” לכאורה. ברור שהוא מעלה את התודעה שלו למחשב, אז בכל מקרה אין שום הקרבה, אבל מעבר לזה, מה הייתה המטרה שלו? לשחרר חתול, יצור שאין לו עניין בשום דבר מלבד עצמו, בחזרה החוצה, בשביל מה? מה המטרה? אם זה היה הסוף של האנושות, כפי שהמשחק רוצה לרמוז, הוא עשה זאת כדי שיוכל…לשחרר את החתול?

ארי: אוי, בנאדם, אין מצב, החתול בהחלט התפתח מעבר לאינטרס עצמי טהור! (החתולים שלי צריכים לשים לב.) בסצנת הכלא, למשל, הוא בורח עם קלמנטין, ואז הוא אומר, “מיאו, מיאו מיאו מיאו, מיאו”, מה שמתרגם, אני מאמין, ל”אנחנו לא יכולים לעזוב עדיין. עלינו לערוך מבצע מסוכן ולחלץ את חברי B12, שנלכד בכלוב הזה שמור על ידי לייזרים ורובוטים יורים בלייזר”.

ג’ון: הייתי מאוד מבולבל לאורך כל הדרך אם אני אמור להכנס לחתול להבין מה B-12 אומר, או כמו עם החתולים שלי, פשוט בוהה מאיפה מגיע הרעש, ואז מקווה שיש אוכל בדרך. שיחקתי בו כמשחק שבו חתול לא מעוניין כל הזמן קורה בטעות ומעביר את המתגים הנכונים, או נתקל באדם הנכון.

אבל כל זה בצד, הייתי סולח על כל כמות איומה של שטות מפנקת מזויפת אם, בסוף, החתול שלי היה מגיח אל אור השמש הבהיר כדי לשמוע, ממש מחוץ למצלמה, מופתע, “מי?!” זהו זה. זה כל מה שהייתי צריך. לא הייתי צריך לראות מפגש מחודש, לראות אותם מתנפלים זה על זה. רק הייתי צריך לדעת שזה עומד לקרות.

ארי: בְּדִיוּק! ואני די מבין למה הם התכוונו, משאיר סיום פתוח כדי לא לקשור בצורה מסודרת את הסיפור לקהל. אבל זה רק היה צריך את ההצעה הקטנה ביותר שיכול לקרות סוף טוב – וזה מה ש”מיאו” קטן מחוץ למסך היה משיג.

ג’ון: מה שעוד יותר מוזר הוא שהם אכן עשו כזה “אולי!” סִיוּם. אלא שזה היה על האדם המחורבן! נדלקה לנו את נורית המחשב, שאני יכול רק להניח שזה מרמז על B-12 עדיין בחיים.

ארי: אז מה זה אומר על ההמשך? כל החלקים יורים ברובוטים, בלי דברים חמודים לחתולים?

ג’ון: אני כמובן מקווה שהם לא יעשו סרט המשך. הם חבורה מוכשרת, אבל לִסְטוֹת גילו שאין להם מושג מה לעשות עם הרעיון שהיה להם. אני רוצה לראות את הרעיון הטרי הבא שלהם, או פשוט להתמקד ביצירת סים לחתול שכולם באמת רצו מלכתחילה. אלוהים, התצפיות המיקרוסקופיות האלה שהם הראו בסמוך להתחלה. והרגע המשמח שבו החתול עוטה לראשונה את האוכף המגוחך. היינו צריכים לשים את אחת החתלתולים שלנו בגרב מגן אחרי שהיא עוקרה, והיא עשתה בדיוק את אותו הדבר, פשוט התמוטטה כמו בניין מעליה. לראות את הפרטים האלה מוגשים בצורה כל כך מסודרת, זה היה משמח. מה שהופך את הסוף לאיזה רובו-בחור משעמם שאולי לא התאבד מהסיבה המטופשת ביותר אי פעם למשהו של אכזבה.

ארי: חתלתול מסכן! בבקשה תגיד לי שיש לך תמונות של זה.

ג’ון:

חתול לבוש ז'קט מתגלגל על ​​שטיח.

תמונה: קוטאקו

ארי: אוווווו. אבל כן, לִסְטוֹת מסמר לחלוטין את ההרגשה של להיות חתול, ממש עד להסתער על המקלדת ולזיין משחקי שחמט של אנשים וכאלה. ואני כן חושב שזה נושא את התחושה הזו בעיקר עד הסוף. (אפילו קטעי הירישעבר במהירות הבזק במוחי – למעשה מצאתי את עצמי מייחל לפרק או שניים נוספים.) אבל בניגוד לחתול אמיתי, המשחק לא נחת על כל ארבע הרגליים.

ג’ון: לפני שנסיים, ואתה טועה לגבי קטעי הירי עוד קצת, הרשו לי לספר לכם איך הסוף הלך בבית שלנו: לטובי, בן ה-7 שלי, היו כמה חברים בזמן שסיימתי את המשחק בטלוויזיה בסלון. טובי איבד לגמרי עניין במשחק ברגע שהוא הפסיק להיות חתול, אבל רצה להיות שם למפגש המחודש. מכיוון שהיה ברור שהמשחק עומד לתת לי לצאת החוצה, אמרתי לו, “טובי, מה אתה חושב שעומד לקרות?” הוא התיישב, “החתלתולים!” וכך צפינו כולנו ברגע הבלתי נמנע, המפואר… ופשוט לא היה כלום. והסתכלנו אחד על השני בהלם. זה היה פשוט נורא בצורה בוטה. וטובי המשיך להתבכיין על השגגה זו ימים לאחר מכן. וכשילד בן 7 מבקר את מבנה הסיפור שלך, אתה יודע שמשהו לא בסדר.

Leave a Reply

Your email address will not be published.