זה בא משנות ה-80

אם היית צופי קולנוע בשנות ה-80, הוצגו לך כל הזמן שאלות דמיון שנראו קוסמיות וקיומיות. האם האנושות תסדר מתישהו את חילוקי הדעות שלה כאן עלי אדמות ותלמד לטייל בכוכבים כמין מאוחד? או שנועדנו לעתיד דיסטופי עם מעט יותר מה להסתכל עליו מאשר שמים מעורפלים ושלטי חוצות ענקיים? האם לטכנולוגיה המתקדמת שלנו הייתה יכולת ממש לקלוט אותנו או להחליף אותנו לחלוטין? האם אולי נפגוש מתישהו חיים זרים שהיו אינטליגנטים ומיטיבים? ודאי שחלק מהשאלות הללו ייענו עד לשנת 2000 העתידית הרחוקה.

בלייד ראנר,” “ET החוץ-ארצי,” “טרון” ו”מסע בין כוכבים השני: זעמו של חאן,” כולן שיצאו לפני 40 שנה, בקיץ 82′, הפכו לעבודות יסוד, שעיצבו את העשורים הבאים של זיכיונות פנטזיה. אבל מה אם זה לא היה קולנוע המדע הבדיוני עליו גדלת? מה אם הגעת לבגרות בדור מאוחר יותר, והכרת את הסרטים האלה רק כהשפעות מפורסמות אם קצת רחוקות? האם הם עדיין ייראו מרגשים, חדשניים ומעוררי מחשבה? או – כדי להתמודד עם תרחיש ספקולטיבי מפחיד אחר – האם הם פשוט ייראו לא מגניבים?

כדי לברר בעצמנו, גייסנו ארבעה כוכבים של היום הנוכחי – כולם ילידי המאה ה-21 – וביקשנו מכל אחד מהם לצפות באחד מסרטי המדע הבדיוני המכריעים האלה. הם שיתפו את התגובות וההרהורים שלהם, לא שפטו את האפקטים המיוחדים בחומרה רבה ועדיין הזילו דמעות כשחשבו ש-ET מת. אלו הם קטעים ערוכים מאותן שיחות.

ידעתי שחאן הוא יריבו המפורסם ביותר של קפטן קירק, ומצאתי את ההופעות של שניהם [William Shatner as Kirk and Ricardo Montalbán as Khan] ממש מרתק. חאן הוא מאוד דיקטטור באופן שבו הוא מנהל את הצוות שלו, וקירק הוא – אני משתמש במילה בזהירות רבה – דיפלומט שלוקח את הצוות שלו בחשבון נוסף. הלוך ושוב שלהם והקשקושים שלהם הם מאוד מהזמנים. זה שני גברים בטוחים שפשוט מנסים לחטט אחד בשני, וקירק יודע בדיוק איך להיכנס מתחת לעור של חאן, כמו כשהוא אומר, “אני צוחק על האינטלקט הנעלה.” זה באמת השתקפות נהדרת של כמה טוב הם מכירים אחד את השני, ועד כמה הם שונאים אחד את השני. העובדה שהמצ’ואיזם של הגברים האחראים לא השתנה בעתיד, לא הייתי אומר שזה מצחיק, אבל אני מוצא את זה מאוד מעניין. כאילו, כן, אלה עדיין שני בחורים שמנסים לראות של מי הספינה גדולה יותר.

אני לא יודע איך הגעתי עד הלום בלי לדעת שספוק מת בסוף. אני מרגיש כמו חבר זכיין נוראי. גם כשראיתי את הכותרת [of “Star Trek III: The Search for Spock”]לא היה עולם בראש שבו מתה ספוק [in “The Wrath of Khan”]. חשבתי, הו, הוא הלך לאיבוד באיזו מכולת חלל. בהתחלה, חשבתי שהם הולכים למצוא דרך להציל אותו. ואז, תקציר: קירק נותן את ההספד שלו וסקוטי מנגן בחלילית ואני בוכה. כשאנשים חושבים על האחים הטובים ביותר של מדע בדיוני, הם חושבים על קירק וספוק, וזה שובר לב לראות את האהבה הזו מנותקת בדרך כלשהי. זה היה קורע לב אבל יפה, ואני מקווה שיום אחד יאהבו אותי כמו שקירק אוהב את ספוק.

יעקב ברטרנד

הסרט הישן “טרון” הוא אחד האהובים על אבא שלי. הלכתי וראיתי “מורשת טרון” [the sequel, from 2010] איתו בבתי הקולנוע. אני זוכר שיצאנו בסוף והוא היה כל כך מאוכזב. וחשבתי שזה הדבר הכי טוב אי פעם. במשך חודשים לאחר מכן, אחי ואני היינו משחקים באפליקציית הטלפון הזו שהיתה כמו האופניים הקלים ב”טרון”, והיינו מתחרים אחד נגד השני ומנסים לנתק זה את זה. אני עדיין אוהב את “Tron: Legacy”, אבל אני בהחלט חושב שה”Tron” הראשון טוב יותר – אני מרגיש שהחדש לא מחזיק נר מהישן.

כשהייתי ממש צעירה, לאבא שלי עדיין היה את עטרי הישן שלו, ואני גדלתי לשחק בזה. אחי ואני שיחקנו יחד פונג, הרבה פאקמן. אמא שלי הייתה בועטת לי בתחת בדאנקי קונג. אז הייתי רגיל מאוד לעידן המשחקים הזה ולאסתטיקה הזו. צחקתי לאורך כל הדרך [“Tron”] בחלק מהאפקטים שבהחלט נראים ישנים יותר. אבל למעשה די התרשמתי – ניסיתי לחשוב איך הם יכלו לעשות את זה עם הטכנולוגיה באותו זמן, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו פשוט נשמע כמו כל כך הרבה עבודה. חשבתי, אחי, איך הם מחלצים את זה אז? פרה קדושה, האנשים האלה היו מסורים.

ג’ף ברידג’ס הצעיר נראה כל כך שונה ממה שאני מכיר את ג’ף ברידג’ס. הייתי ממש בהלם. הופתעתי עד כמה הוא כריזמטי. חשבתי עליו ב”גריט אמיתי” [2010] – זה כל כך שונה. הוא היה הקודן החם בחברת המשחקים הענקית הזו והיה קל לשחק אותו קצת חנון, להפוך אותו ליותר מיומן. אז, הרבה קודנים קיבלו סטיגמה כאנשים מוזרים. אבל הוא שיחק את זה ישר כל הזמן. הוא היה יותר מדי בטוח בעצמו. חשבתי שזה די מגניב.

אימאן ולני

אני מרגיש שזה פגע במטרה. זה מוזר, כי זה מתרחש ב-2019 ועכשיו זה כבר לא העתיד אלא העבר. אבל הסרט סוף סוף הדביק את המציאות. זה מאפשר לך להסתכל היטב על המקום שבו נמצאת האנושות, לעומת איך אנשים בשנות ה-80 דמיינו את העתיד. תשכחו מהמכוניות המעופפות, האלקטרוניקה והטכנולוגיה – אני מרגיש שכולם מהדור שלי תמיד מחפשים מטרה גבוהה יותר או מנסים להוכיח שהם ראויים מספיק או מיוחדים מספיק לאור הזרקורים, או פשוט ראויים ליותר חיים. אני מוצא את עצמי מזדהה עם המשכפלים הרבה יותר, בצפייה חוזרת, בצורה שלא ציפיתי.

תמיד ראיתי את הריסון פורד בתור הבחור המגניב הזה, דמוי האן סולו כל הזמן, אבל אף פעם לא באמת הסתכלתי על הביצועים שלו יותר מדי עד עכשיו. לראות את הפנים שלו, כשהוא מקבל אלכוהול בבר אחריו הרג את גברת הנחש [Zhora, played by Joanna Cassidy] – הו, אלוהים, הפגיעות. רועי [Batty, played by Rutger Hauer], במיוחד, הוא רק דמות בולטת עבורי. ברור שהוא נועד להיות הנמסיס או הנבל. אבל הדרך שבה הוא סיפק הנאום האחרון שלו – היראה בפניו – הוא אחת הדמויות היחידות שהבינו באמת עד כמה האנושות והחיים יפים.

הרגשתי סופר-קיומית אחרי שצפיתי בסרט הזה. חשבתי, מה זה אומר להיות בן אדם? מהי משמעות החיים? המחשבות המפוכחות הרגילות של שישי אחר הצהריים. זה מטורף לחשוב שהוא לא זכה לתשומת הלב הראויה כשהיא יצאה מלכתחילה. בכנות, ניסיתי לגרום לאנשים לצפות בסרט הזה. זו משימה. אני לא יודע אם קהל הצופים המזדמן של היום היה מושקע בסרט כזה. זה דורש הרבה סבלנות. אני מרגיש שאתה צריך להיכנע לחלוטין, רגשית ופסיכולוגית, כדי לאהוב את זה. וברגע שעושים זאת, זה פנומנלי.

זה היה אחד מסרטי הילדות הגדולים שלי. היה לי DVD ליום השנה שצפיתי בו עד שהוא נשרט [expletive]. ואז זה נעלם להרבה זמן, ואז ראיתי את זה על 35 מילימטר בתיאטרון באטלנטה בזמן שצילמתי את “Stranger Things”. כשראיתי את זה כאדם מעוצב יותר, ראיתי דברים בצורה שונה בהרבה. בשבילי זה היה הרבה דברים חנונים. סצנת הפתיחה ההיא, איפה הילדים משחקים מבוכים ודרקונים, איך שהוא מואר – כל החדר בעצם חשוך חוץ מאמצע החדר, שם הם ליד השולחן, ויש את האור הסופר בהיר הזה שמאיר את הלוח ואת הילדים. חשבתי שהסרט הזה מצולם כל כך טוב. אבל זה ספילברג. לא טייק חם בכלל.

הסרט הזה גם עשה לי טראומה מוחלטת. [E.T.’s apparent death] הוא אגרוף אמיתי לפנים. אבל זה כל כך מרוויח. זו סצנה כל כך כאוטית והיא הופכת לסרט אחר. זה הופך למבצע רציני באמת. הו, אולי לעולם לא נראה שוב את הדמויות האלה. שני אלה נמצאים בסכנה ממשית. אתה צופה בסרט שהוא הרפתקה מהנה לגמרי ואז קורה משהו שבו אתה מבין שהחיים יקרים ודברים יכולים למות. אבל זה לא סרט ציני בכלל. זה בעצם מתוק להפליא. דיברתי עם אבא שלי על זה לפני כמה ימים ואמרתי לו, אני באמת אשמח לעשות סרט שמיועד לילדים אבל אני רוצה רגע שם שיפחיד את [expletive] לצאת מהם לנצח. זה כיף והם זוכרים את זה וזה מעצב את מי שאתה וממה אתה מפחד ומה הרגישויות שלך.

Leave a Reply

Your email address will not be published.