ביקורת קורבן: הסרט המבריק של Pa.Ranjith גורם ל-Venkat Prabhu, Rajesh, Chimbudevan להיראות כמו חובבים

הטמילית האחרונה אנתולוגיה בת ארבעה חלקים קורבן מביים על ידי Venkat Prabhu, PA Ranjith, Chimbudevan ו-Rajesh. בסטרימינג ב-SonyLiv, רק חלק אחד באנתולוגיה הזו עובד באמת. וזה עובד כל כך טוב שכל השאר מחוויר בהשוואה.

דמאם

מְנַהֵל Pa.Ranjith’s בסרט יש פסל של בודהה ממש באמצע אדמה חקלאית רחבת ידיים. זה נראה כמו אחר צהריים עצלן, כשאיכר גונה, בגילומו של גורו סומסונדרם, משקה את חלקת האדמה שלו. הוא עמל תחת השמש בשקידה בזמן שבתו הבודדת מנסה לשעשע את עצמה עם כל מה שהיא יכולה למצוא בשטח. היא מטפסת על המתפרץ, מתיישבת סביב כתפיו של בודהה ומנסה לעוף. והמראה הזה הכעיס את אביה. “רדו מהאלוהים,” הוא מורה. הבת קמה היא לא דחיפה. “אבא, בודהה אמר שאין אלוהים ואתה קורא לו אחד?” היא צועקת בחזרה, מגלגלת את עיניה לעבר אביה.

לאביה אין מצב רוח לקחת ממנה את שיעוריו הרוחניים. הוא יורד אליה ומנסה לגרום לה לרדת מהבודהא. ורנג’ית’ מרחיק כדור רוחב ומאפשר לנו לראות את הסט היפהפה הזה מול השדה הירוק השופע. קמה משחקת על הכתפיים של בודהה ואביה עומדים לידה. יש הרבה תמימות ושלווה בסצנה. וכל הדברים האלה עמדו להתפרק עם הגעתו של אדם מר שקר, בגילומו של קלאייראסאן. נראה שהוא מטפח טינה שורשית כלפי קמה וגונה. נושא טריוויאלי יוצא בקרוב משליטה. דבר אחד מוביל לדבר אחר, במלחמת אגרוף המתהווה בין שני המבוגרים, שקר נחתך בגרונו. זו תאונה ולגונה אין שום קשר לזה. אבל, משפחתו של שקר לא מוכנה להתבטא עם גונה. הם מסונוורים משנאה וזעם וממהרים למקום לא כדי להציל את חייו של שקר אלא לקחת את חייו של גונה. במעשים הבאים של טירוף טהור, רנג’ית’ לוכד את אופי ברירת המחדל של המצב האנושי להתפרץ ולהערים הרס נוסף, ללא כל רציונליות, שהיא נקודת מפתח, כאשר בני אדם הופכים לבעלי חיים לא רציונליים.

Mirrange

כרזת וידוי.

יוצר הסרטים מ. ראג’ש כינה את סרטו מותחן. אבל, מה שהוא בסופו של דבר נותן לנו זו מופע אימה, ללא ערך אמיתי בה. טכנאית מבנגלורו נוסעת לצ’נאי כחלק מתפקידה הרשמי. החברה שלה סיפקה לה בית עצמאי בפאתי צ’נאי. ולרכוש שהיא הולכת להישאר בו יש היסטוריה מרה. רק לפני חצי שנה, כל משפחתה של עוזרת הבית, מונעת ממנו, מתה בהתאבדות בהצתה את עצמה. ומה שאחריו במשך 20 הדקות הבאות הוא מופע בינוני שגורם לראג’ש, שהוא הבמאי של כמה להיטים, להיראות כמו חובבן. הסרט מגושם וקשה מאוד להבין מה קורה בו. כאשר במאי מרגיש שיש צורך לשים מסר ארוך בסוף השיא כדי להדגיש את המסר המרכזי של הסרט, זה סימן ברור לכישלון.

Kottai Pakku Vathalum..Mottai Maadi Sitharum!

Kottai Pakku Vathalum..Mottai Maadi Sitharum! פּוֹסטֵר.

הסרט של הבמאי צ’ימבודבן הוא דרמת פנטזיה או לפחות כך אנחנו חושבים. על רקע הנעילה של קוביד, כתב מוצא את עצמו בקצה הקשר שלו. אם הוא לא יכול לתת סיפור מעניין למגזין שלו, הוא עשוי בהחלט להיפרד מעבודתו. אז באיזה דליריום של נעילה, הוא מאמין שטחינת כמה אגוזי ביתל יגרום לגורו רוחני, שהוא לכאורה בן 400, לבוא לדפוק על דלתו. זמנים נואשים, נכון? אפילו כשאנחנו נותנים מרחב פעולה עצום ליוצר הסרט, הוא לא מצליח לגרום לשום דבר לעבוד. כל מה שאנחנו מקבלים זה את המילים הרחב של כמה רעים בני האדם בהשוואה לכל שאר היצורים החיים ביקום. צ’ימבודבן אפילו לא התאמץ לגבות את הנרטיב שלו בפילוסופיה כלשהי. זה רק חבורה של חידושים עצלים של חוכמתו של פשטן. אפילו הנוכחות של נאצר ותמבי ראמיה לא מצליחה לשפר את זה.

הוֹדָאָה

כרזת וידוי.

נראה שסרטו של יוצר הסרט ונקאט פראבו שואב השראה מדרמת בני ערובה. הסרט עשוי להזכיר לקהל את המותחן Phone Booth של הבמאי ג’ואל שומאכר משנת 2002. אבל בניגוד לסרט ההוא, Confession עושה מעט כדי למשוך אותנו לתוך הנרטיב. הדיאלוגים, הבמה והביצועים המרושלים, הופכים את הסרט הזה ללא יעיל ואינם גורמים לנו להפיל את הלסתות שלנו על הרצפה כמו ונקאט אולי דמיין כשראה בעיני רוחו שיא לא ישר למדי.

Leave a Reply

Your email address will not be published.